הסיפור שמאחורי הספר

לאחר שנים של חיפוש אחר מענה עבור בני, ניסיון של אין סוף דרכים המקובלות בתפיסה הטיפולית הרווחת, שבעיקרן עסקו בלהגדיר את הקשיים והאתגרים ולנסות כל דרך "לתקן" אותו, מבלי להתמקד בחזקות. התמקדות בריפוי או "תיקון" במקום התגברות ויצירת שינוי. לתפיסתי, ניתן להביא לשינוי והתגברות רק בעזרת איתור מוקדי כוח והצלחות, אמונה ועבודה מאומצת ששמה את המסוגלות במקום הראשון ואת השינוי הטבעי של המוח כנקודת מוצא, מחקרית כבר ידוע ונלמד כתחום נפרד בתוך הפסיכולוגיה והפסיכו-פדגוגיה, שהפוקוס צריך להיות בחזקות על מנת לקדם מוטיבציה להתמודדות.


כאשר התמקדתי בקשיים, ההימנעות רק גדלה והפתיחות לחדש והמאתגר רק פחתה. וכשהמוטיבציה הלכה ופחתה, כמעט השתכנעתי שאין מה לעשות ושזו המציאות של הבן שלי, ושעלי להשלים עם המגבלות שלצד ההגדרות. בעיני לא ההגדרה הייתה הקושי, אלא ההתמקדות באתגרים שהחיים והמציאות הציבו בפני הבן שלי. זה כאב פיזית לראות אותו נאלץ להתמודד עם מה שרצה להימנע ממנו. וכנראה רק הוא ידע ויודע ממה חשש, ממה ברח. לעולם לא באמת נדע. לא אחת תהיתי עם עצמי באיזו זכות אני מכריחה אותו להיפגש עם הכאב שלעיתים אולי היה פיזי, רק על מנת לקבל ילד מתוקן...


ילדים כמו הילד שלי, מוכשרים יותר, מוכשרים פחות, הם שלמים עבור עצמם. ועלינו לקבל אותם כשלמים. לא "מקולקלים". האמנתי ועדיין מאמינה שהתפקיד שלנו, הורים מחנכים ומטפלים, הוא ליצר גשר מהגורם המעכב אל החוויה התפקודית המיטבית, המהנה והיעילה ביותר עבור מי שנזקק לה. לא לתקן את הילד, אלא לאפשר שינוי טבעי של המוח. גם בעבודתי במערכת החינוך במשך עשרות שנים נתקלתי בילדים שהיו שקופים בתוך המערכת. המערכת שואפת לשבץ אותם בתוך טבלה ולא תמיד נמצאת עבורם המשבצת המתאימה.

 

ילדים ואנשים הם לא משבצת. ועל כן הם לא זוכים ליחס שווה. ליחס בגובה העיניים. הם כן זוכים ליחס מכיל, חומל, מוחל, סולח, מוותר.

זהו לא יחס שוויוני. יש בכך ביטוי לא מכוון ליחס פטרוני.
אין במה שאני חושבת התעלמות מקשיים אובייקטיביים. להיפך יש כאן כבוד.

כיוון שההתבוננות שלי בהתנהגויות לא שגרתיות היא מנקודת מבט של בחירה שונה.

הבחירות שלנו נעשות או ממקור של כוח או ממקור של חשש. בחירה או אי הבחירה= הימנעות, תלוי איך מסתכלים.

ולכן אני מבקשת כאן לבוא עם מסר של-

ההתנהגויות שלי הן בחירה מתוך נתונים אובייקטיביים שיש להם השפעה על ההתנהגות והקשר שלי עם העולם.


מתוך אמונה והבנה של הקשיים, מתוך אחריות אישית שלי כאם וכמחנכת לעשות כל מה שביכולתי על מנת לתת לבני את המיטב, כדי שיצליח להתקדם בדרכו ובקצב שלו, למדתי בעצמי לעומק כל קושי. שאלתי אין סוף שאלות שרשמתי וחיפשתי לבדי מענה עליהם.\

פתחתי ספרים ומאמרים, ד"ר גוגל סייע לי הרבה מאוד. מתוך מודעות ואינטואיציה אישית, חשש לעתידו, חיפשתי תמיד מה עושה לו טוב.

איפה וממה הוא נהנה ומשם לצמוח ולהצמיח אותו. שיתנסה מתוך הנעים.

הדרך לא הייתה קלה והצריכה בית תומך מאוד, בן זוג חזק ויצירתי, עקשן לא פחות ממני, ומאזן!!! שני בני הבוגרים גדלו לתוך זה, ובפשטות שהגשנו להם את האתגר הזה, תוך תשומת לב מרבית לצרכים שלהם ומבלי לזנוח אותם, לפחות כך השתדלנו ורק הם יוכלו להעריך אם הצלחנו, הם היו ועודם שותפים מלאים לתהליך שימשך לתמיד. גאה בהם! אני מאמינה בהורות, מתבוננת מנצחת ולא מתנצלת.


הבטחתי לתת את הגישה שלי במתנה לכל מי שיבקש.
לפיכך, הספר ריני צמח מתוך הבנה שמתן מרחב ומקום לקצב ובחירות ללא שיפוטיות והרבה כבוד ואמונה ביכולת הבסיסית של כל אדם להביא את עצמו לקשר עם העולם בדרכו, בקצב שלו, במרחב מאפשר.

הבטחתי לי ולבני להפוך את החזקות שלו למוקד החיים שלו, ושלי.