בשביל הבן שלי, חגיגת יום הולדת לא תמיד היתה חגיגה נחמדת.
כשמלאה לו שנה ביום ההולדת, 
הכנתי עוגה קטנה ונר אחד דלק במרכזה. 
שרנו שירים ומחאנו כולנו כפיים. 
אבל הילד...לא רצה עוגה, גם לא נר.
שם ידיים על האזניים ואפילו עצם עיניים. 
רק רצה שההמולה תגמר. 

​

כשהיה בן שנתיים, תלינו בלונים צבעוניים מסביב,

שמחנו, ושרנו לו שירים... 
העוגה גדלה כפליים, במרכזה נעצתי שני נרות ועוד אחד, סימן לבאות. 
אבל ילד יום הולדת בכלל לא בא לראות. 

כך עברה שנה ועוד שנה, וכשהילד כבר בן שלוש, הפעם כבר למדנו... 
אין בלונים, אין עוגה וגם לא נרות. 
רק הרבה מתנות, המון אורחים, מבוגרים וילדים, שירים ברקע ולכולם מבטים מחוייכים, באים לשמח את הילד בן השלוש.

​

כולם ממתינים, מצפים ומחכים,
שהילד יבוא וישמח עם האורחים,
אבל ברגע שהגיע וראה את ההמולה מסביבו,
הוא נתקף בהלה, 
רצה רק על הידיים, גופו קפוץ והוא לופת את גופי בשתי ידיו.
ואני, נבוכה, מנסה להרגיע אותו ולשיר לו שירים.

​

גם כשהיינו הולכים לגני שעשועים,
הילד שלי פחד לשחק עם הילדים
כולם היו רצים, דוחפים ומתפרעים
ואותו זה היה מכניס לפחדים.

לכן הוא התקשה ליצור קשרים
ולרכוש לעצמו חברים חדשים,
הוא העדיף להישאר בבית לבד,
אפשר רק לדמיין איך זה מרגיש
שהילד יושב לבד בבית ובלי חברים כל היום.

​

ביום הולדת ארבע קרה האירוע ששינה את התפיסה שלי לגבי הכל,
הפעם החגיגה הייתה מצומצמת והזמנו מעט מאוד אורחים,
בזמן שכולם ישבו אצלנו בסלון, 
הוא חיכה בחדר לרגע הנכון שבו יוכל לצאת להגיד שלום.

​

וברגע אחד, כשהרגיש שבחוץ שקט ולא מאיים,
הוא יצא לאט החוצה וניגש ישר אל הפסנתר,
הניח את אצבעותיו הקטנות על הקלידים והחל לנגן,
חיוך של אושר נמתח על פניו
וכולם מחאו כפיים והסתכלו רק עליו.

באותו הרגע הבנתי,
הבן שלי הוא מופנם ורגיש שצריך את השקט והקצב שלו, 
ואני צריכה לאפשר לו את זה.

​

לאט לאט התחלנו ללכת לגני שעשועים,
בהתחלה הלכנו בשעות כשלא היה אף אחד,
וכשהוא התרגל, התחלנו ללכת כשהיו שם ילד נוסף או עוד שניים,
ולאט לאט הוא התחיל להסתגל.

​

אפשרתי לילד שלי להסתגל לעולם בקצב שלו, בדרך שלו
ובזמן שלו, בתהליך שמותאם אך ורק בשבילו.
הבנתי שאני צריכה לאפשר לו את זה, אז זה מה שעשיתי.

​

מתוך התהליך שחווינו יחד, החלטתי שאני רוצה להעניק את הכלים והיכולות הללו
לכמה שיותר הורים ולכמה שיותר ילדים רגישים.
לכן כתבתי את הספר "ריני",

על מנת שאוכל להעביר הלאה

את הכלים שבני ואני קיבלנו
במהלך התהליך שעשינו יחד.

​

אז אם אתם רוצים להעניק לילדיכם את הכוח להתמודד מול הפחדים,
לפתח ולטפח אצלם את היכולת להיות עצמאיים,
ולעזור להם ליצור חברים יותר בקלות,
אני מזמינה אתכם להזמין את הספר "ריני".
 

קוראים מספרים

על הספר

מבוסס על מקרה אמיתי.
סיפור אופטימי על מסע של ילד צעיר ורגיש במיוחד. 
ההמולה מחוץ לבית מציפה ומרתיעה אותו.
העלילה מתארת מפגש מיטיב של ריני עם חבר בשם יפתח וסביבה קשובה ומכוונת, המאפשרת לו לצלוח את המסע אל עבר תקשורת הדדית בלתי מאיימת.
ההקשבה הכנה של הסביבה לקושי של ריני, תוך הכלה שאין בה ויתור, יוצרת אצל ריני מוטיבציה פנימית שמאפשרת לו להתמודד ולהיפתח לקשר אמיתי עם הסביבה בקצב שלו.

הערכים שהספר יעניק לילדיכם

לעזור לילדים להבין שהפחד הוא מכשול שאפשר להתגבר עליו

כהורים אנחנו פוגשים פעמים רבות את הפחדים של הילדים שלנו, לעיתים יותר ממה שהיינו רוצים או מצפים. אבל אם הפחד גורם להימנעות ופוגע בתפקוד היומיומי חשוב שנהיה מודעים לכך ונאפשר לו להיבנות, להתחזק, לתת תחושת ביטחון ולאפשר התמודדות יעילה עם מצבים הנתפסים כמאיימים או מפחידים על ידי הילדים. נעשה את זה בצעדים קטנים, ואם "הלכנו רחוק מידי" לא נבהל מנסיגה, לעיתים היא נחוצה בשביל להזניק קדימה. כשאנו לומדים להתבונן בעולם מנקודת המבט של הילדים, אנחנו יכולים למצוא הגיון והבנה לפחד המתעורר בילד שלנו. התפקיד שלנו הוא משמעותי בהרגעה.

בספר, גם ריני וגם אמא שלו לומדים להתמודד עם הפחד בצורה יעילה. עד שריני בעצמו יוזם התמודדות עם הפחד מהצפה מגירויים.

ליצור חברויות חדשות ולתחזק אותן באמצעות תמיכה נכונה מההורים

כל הורה רוצה שלילד שלו יהיו חברים, שיאהבו אותו ושהוא יהיה שמח. אם הילד שלנו מרגיש חוסר ביטחון חברתי אנחנו דואגים. אנחנו כהורים יכולים לעזור להם, אם נבין את מקור המשבר מבלי להיות שיפוטיים לא כלפי הילד שלנו ולא כלפי החברים שלו. נתבונן ונקשיב מה מנהל את הקשר הזה ונשקף את הצורך של כל אחד מהם. מתוך כבוד לבחירות של כל אחד מהם. היחס שלנו למשבר הוא זה שיוביל לשינוי.
בספר, אמא של ריני מזהה את הצורך של ריני בקשר חברתי ומזהה גם את הצורך של החבר שרוצה לנהל את הקשר קצת אחרת. אמא של ריני משקפת לו את הבחירה וההעדפה של החבר מבלי לנקוט עמדה. 
ריני מבין שהוא צריך לנקוט יוזמה והוא כבר לא נותן לפחד לנהל את הקשר החברתי. 

"אף אחד לא שיחק איתי היום"
הבסיס לחברות הוא לכבד את האחר

משפט שאנחנו ההורים לא שמחים לשמוע מהילדים שלנו, זה משפט מכאיב שלא נעים לשמוע.

אנחנו רוצים לגדל ילדים חברותיים כי אנחנו מבינים שזה הבסיס לשמחה שלהם. זו האחריות שלנו לעזור להם לגדול להיות חברותיים. ולכן משפט כזה יכול להכאיב לנו כהורים. אנחנו יודעים שלהיות חברותי זה שילוב של תכונות מולדות אבל בהחלט גם נרכשות וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.

הספר מסייע להורים להצליח ללמד את הילדים לזהות את הרגשות שלהם ואת הרגשות של הילדים האחרים, יעזור להם לראות את נקודת המבט של הילדים האחרים ויעזור להם ליזום תקשורת חברתית יעילה כדי להשתלב במשחק.

קצת עליי

דורית לאור

אמא, מחנכת מנחת, הורים ומומחית תחום הגיל הרך

ובעלת תואר שני בחינוך.

מפתחת תכניות חינוכיות לטיפוח תקשורת חברתית והעצמה רגשית בקרב ילדים צעירים ומנחה צוותי חינוך.

נהנית לגמוע את החיים, לטייל ולחוות עולם.

יש לכם שאלה? כתבו לי...

אם יש לכם עוד שאלות אתם מוזמנים פשוט לכתוב לי בטופס כאן למטה